<h1>אור זרוע — ב"מ</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[ב"מ מ"ח ע"א] אמר רבא קרא ומתני' מסייעי ליה לרשב"ל קרא דכתיב [ויקרא ה'] וכחש בעמיתו בפקדון וכו' מתני' דתנן נתנן (לבלען) [לבלן] מעל ואמר רבא דוקא (בלען) [בלן] דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך פי' רש"י זצ"ל דוקא (בלען) [בלן] קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא (כנתינת) [בנתינת] הפרוטה ואינו יכול לחזור בו שאין כאן מה למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בו למשוך ממנו לא מעל עד דמשיך והך מתניתין דנקט (בלען) [בלן] ולא נקט מידי דאית ביה משיכה מסייע' ליה לרשב"ל. מיכן יש לי ללמוד דמעות קונות לרשב"ל כל היכא דאין לו מה למשוך. ומדרשב"ל נשמע לר' יוחנן דכי היכי דלר"ש ב"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה אפי' הכי היכא דאין לו מה למשוך מעות קונות לר' יוחנן נמי דאמר שהמשיכה קונה לגוי ולא מעות היכא דאין לו לגוי מה למשוך מעות קונות. הילכך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר. ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיוולד אפי' לר"ת זצ"ל דפסיק משיכה בגוי קונה ולא מעות הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר דהא רבינו תם זצ"ל גופיה פסיק דעובר לאו ירך אמו הוא א"כ כמאן דמנח בדיקולא דמיא והוה ליה ככלים המונחים על גבי הבהמה דלא מהניא משיכ' דבהמה לאקנויי כלים שעליה אלא בכפותה כדאמ' בפ"ק [לעיל ט' ע"ב] ואע"ג דאילו כפתה ומשכה הוה קני לעובר אפי' הכי הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך ולקנות אלא ע"י משיכה [דבהמה] המעות קונות דהא הכא נמי גבי (בלען) [בלן] היה יכול לקיים השכירות על ידי חליפין דכשם שהשדה מיקניא בחליפין בשמעתא קמייתא דקידושין [ג' ע"א] הכי נמי שכירות שדה מיקניא בחליפין. כדתניא במרובה [ב"ק ע"ט ע"א] כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה וה"ה בחליפין. אפי' הכי הואיל ואינו יכול למשוך את המרחץ מעות קונות. הכא נמי אע"פ שיכול לקנות את העובר בכפותה ומשכה בתורת חצר. הואיל ואינו יכול למשוך גוף העובר מעות קונות. אע"ג דלכאורה משמע מלשון רבינו שמשון זצ"ל בפ"ק דבכורות [ג' ע"ב] דרבי' תם זצ"ל סובר שהעובר נקנה במשיכת האם. וזה לשונו מפ' רבי' תם זצ"ל [רב מרי] ידע לאקנויי קנין גמור שאזני גוף העובר היה מקנה לגוים ובמשיכת האמהות ובענין זה יכול להועיל הקנין אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת דא"ל פרה עוברה אני מוכר לך דהוי כמו דקל לפירותיו ע"כ. ממה שכתב אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת משמע כ"ש שאם הקנה לו לאחר שנתעברה שקונה במשיכת האם וא"כ הואיל ואפשר לקנות במשיכה אין המעות קונות. אומר אני דרבינו תם זצ"ל סבר דאין העובר נקנה במשיכת האם ואפי' קודם שנתעברה שכתב רבינו שמשון זצ"ל כך היה דעתו כ"ש לאחר שנתעברה שמכר לו הבהמה והעובר במעות ומשך הבהמה כפותה כ"ש דקנה העובר במשיכת האם ומטעם חצר. נתנה לבלן מעל אמר רב דוקא (בלען) [בלן] דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל ספר הא בעי למימשך מיניה תספורת. ההיא בספר גוי פי' הא בעי למימשך האי שוכר תספורת. מיכן פסק רבינו תם זצ"ל דהמשכיר סופר כיון שמשך קולמוס אין יכול לחזור בו. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דלא דמי דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא. והכא לא לענין שיכול לחזור מועיל משיכת התספורת אלא לענין שיכול לעכבו במספריים עד שיספר אותו וה"ה שיכול לעכבו הקולמוס. ומיהו אין ראיה מעבד עברי אלא לגבי פועל דבקבלן לא שייך כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים כיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שנה ואפשר דמהניא ביה משיכה שאינו יכול לחזור בו. והא דאיפליגו בקבלן בפ' השוכר את האומנין [לקמן ע"ז ע"ב] התם שלא משך כלי אומנתו.
<h2>דף ט:</h2>
[ב"מ מ"ז ע"ב] מתני' אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה אסימון. מאי אסימון אמר רב מעות הניתנין בסימן לבית המרחץ שהבלן מקבל סימנין מיד הנימנין לרחוץ במרחץ לדעת כמה הם ולפיהם ייחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן. מיתיבי אין מחללין מעשר שני על אסימון ועל מעות הניתנין לבית המרחץ מכלל דסימון לאו מעות הניתני' לבית המרחץ נינהו וכי תימא פרושי קמפרש והא לא תני הכי מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אומרים אין מחללין ושוין שאין מחללין על מעות הניתני' לבית המרחץ. אלא אמר ר' יוחנן מאי אסימון פולסא ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן ר' דוסא ור' (שמעון) [ישמעאל] אמרו דבר אחד ר' דוסא הא דאמרן ור' ישמעאל מאי היא דתניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי ר' ישמעאל ר' עקיב' אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה פי' רש"י זצ"ל פולסא מחוסר צורה וקורין לו פלדא. והקשה רבינו תם זצ"ל מהא דאמרי' בפ' במה אשה יוצאה [שבת ס"ה ע"א] גבי יוצאה בסלע שעל גבי הצינית מאי שנא סלע אילימא דכל מילי דאקושי מעלו לה ליעביד חספא אלא משום סוכתא ליעביד ליה טסא אלא משום צורתא וליעביד ליה פולסא אלמא משמע דפולסא אית ביה צורה. ועוד אי דלית ביה צורתא מאי שנא אסימון ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ דהא ר' דוסא כר' ישמעאל סבירא ליה דאמר לרבות כל דבר הנצרר ביד. ופי' רבינו תם זצ"ל דפולסא הוא מטבע שנפסל ויש בו צורה אבל מעות הניתנות במרחץ בסימן לית בהו צורה ור' ישמעאל ור' עקיב' תרוייהו מודו דבעינן דבר שיש בו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא ר' ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר ביד שמצניעין אותו לשום צורך מאחר דיש בו צורה אע"פ שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ור' עקיב' סבר לרבות שיש בו צורה חשובה דמחמת צורה יוצאה בהוצאה. ולפי' רש"י זצ"ל יש לתרץ דלכל דבר שאינו עשוי כשאר מטבע קרי ליה פולסא. הילכך הכא דאין בו צורה קרי לה פולסא. וההיא דשבת פי' רש"י זצ"ל שהוא של עץ הילכך נמי אע"פ שיש בו צורה קרי לה פולסא שאינו כשאר מטבע. והא דמחללין על אסימון טפי מעל מעות הניתנות בסימן במרחץ לרבי ישמעאל דמרבי כל דבר הנצרר ביד משום דמטבע בעינן ואסימון חשיב מטבע כיון דלא מיחסר אלא תיקון מועט אבל מעות הניתנות סימן במרחץ לאו מטבע הוא ופשטיה דקרא משמע דמטבע בעי כדכתיב [דברים י"ד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וכן פי' בערוך אסימון כסף שאין עליו צורה מלשון סומא שאין לו עינים.
<h2>דף יג:</h2>
[ב"מ מ"ז ע"ב] מתני' מטלטלין קונין את המטבע והמטבע אינו קונה את המטלטלין זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה. אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. סוף סוף ההוא דשדא דליקה לאו שלומי בעי. אלא גזירה שמא תפול לו דליקה באונס אי מוקמת להו ברשותיה דמוכר מסר נפשיה וטרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה וטרח ומציל. ורשב"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה מאי טעמא דרשב"ל דכתיב [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. [מ"ח ע"א] אמר רבא מתני' וקרא מסייעי ליה לרשב"ל. קרא דכתיב [שם ה'] וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק. תשומת יד אמר רב חסדא כגון שייחד לו הלוה כלי להלואתו דהוי דומיא דפקדון. עשק אמר רב חסדא כגון שייחד לו כלי לעושקו וכי אהדריה קרא דכתי' והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד. ואילו תשומת יד לא אהדריה קרא מאי טעמא לאו משום דמחסרא משיכה אותו כלי ולא קנאו מלוה דכיון דלא משך לא קנה. מתני' דתנן נתנן (לבעלן) [לבלן] מעל. ואמר רב דוקא (בעלן) [בלן] דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך. וכן אמר רב נחמן דבר תורה מעות קונות. פסק ר"ת זצ"ל הלכה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. תדע דרבא גופיה פסק בריש החולץ [יבמות ל"ו ע"א] כר' יוחנן לגבי רשב"ל בכל דוכתא לבר מהני תלת דמייתי התם וכי תימא דשאני הכא דתניא כוותיה הא התם נמי דחשיב חדא מילתא דרשב"ל דתניא כוותיה. ואי אפשר לומר דהנהו תלת גריס בהדי הדדי ואכתי איכא טובא דהא אמרי' בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ו ע"ב] הנהו גידין הרכין דאתו לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש להו חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח. ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. א"ל רב פפא לרבא רשב"ל (דאיסור) [ואיסור] דאורייתא ואת אמרת למאי ניחוש לה אישתיק. ופרכינן אמאי שתיק והאמר רבא הילכתא כוותיה דרשב"ל בהני תלת כלו' דוקא בהני תלת א"כ הכא הלכה כר' יוחנן ואמאי שתיק. ושנינן שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן לגבי דרשב"ל בפ"ק דסנהדרין [עי' חולין קכ"ב ע"ב] דא"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה. הא למדת דדוקא בהנהו תלת פסיק כוותיה ותו לא. והא דפליגי ר' יוחנן ורשב"ל פ"ק דסנהדרין [ט"ו ע"ב] דתנן התם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש בעשרים ושלשה ר' אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה ואמר רשב"ל והוא שהמיתו ר' יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו. ותניא כוותיה דרשב"ל התם אליבא דר' אליעזר פליגי והלכה כרבנן. וההיא דפ"ק דע"ז [ו' ע"ב] דאיבעיא להו נשא ונתן מאי ר' יוחנן אמר נשא ונתן אסור רשב"ל אומר נשא ונתן מותר והתם תניא כוותיה דרשב"ל. התם ר' יוחנן נמי אית ליה חד תנא דקאי כוותיה. דפרכינן התם [ז' ע"ב] אהא דקתני וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר ופרכינן חכמים היינו ת"ק ושנינן בחד לישנא דנשא ונתן איכא בינייהו ת"ק סבר נשא ונתן מותר. ורבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור. מיהו יש לדחות ראיה דרבא דכיון דרשב"ל לאו משמיה דנפשיה קאמר לה ומשום דר' אושעיא קאמר לה כדמוכח רפ"ב דבכורות [י"ג ע"א] דאמר רשב"ל משום ר' אושעיא ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ואמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד גוי בכסף בכי האי גוונא לא איירי הכא לפסוק הלכה כר' יוחנן לגבי רשב"ל בדבר שהיה אומר רשב"ל בשם רבותיו שכך צריך לומר בפ"ב דחולין [כ"ט ע"ב] דאמר רשב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ורבא גופיה סבר כרשב"ל בפ"ב דזבחים [ל' ע"א] דאיבעיא להו הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו לחצות מהו אמר אביי בהאי ודאי מודה ר' מאיר. אמר רבא עדיין היא מחלוקת א"ל רבא לאביי לדידך דאמרת בהא ודאי מודה ר' מאיר הרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי א"ל מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה מתחילה ועד סוף. הא למדת דרבא סבר כרשב"ל. והכי נמי בפ' תמיד נשחט [פסחים ס"ב ע"ב] דתניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול. מאי שנא מולים לערלים דכשר דכולה ערלה בעינן וליכא ערלים למולים כולה ערלה בעינן וליכא. נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא [לבסוף] וכדרבא דאמר רבא עדיין היא מחלוקת אלא על כרחין בכי האי גוונא לא פסיק רבא כר' יוחנן. מיהו לעיל [מ"ו ע"ב] אשכח' רבא כר' יוחנן [דאמר רבא] אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומפרש תלמודא דסבר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. אכן נראה דרבה גרסי' דרבא לא ראה רב הונא מעולם דאפי' רב יהודה לא ראה כדאמ' [קידושין ע"ב ע"ב] יום שמת רב יהודה נולד רבא וכשמת רב יהודה כבר נפטר רב הונא כדאמרי' בפ' בתרא דמועד קטן [י"ז ע"א] גברא כר' יהודה ליכא הכא דלישרי לך. ורב הונא היה גדול אפילו משמואל רבו של רב יהודה מדאמ' בריש גיטין [ה' ע"א] בעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט כו'. ובפ"ק דחולין [י"ג ע"א] בעא מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים כו'. אבל יש להביא ראיה דהלכה כר' יוחנן דרב נחמן דהילכתא כוותיה בדיני קאי כוותיה וההיא דפ"ב דבכורות [י"ג ע"ב] דתניא הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר משנתן מעות [משך] יוליך לים המלח ואוקימ' [רב אשי] מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה ואיידי דתנא רישא משך תנא נמי סיפא משך אלמא קסבר רב אשי משיכה בגוי אינה קונה א"כ דריש לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף דהיינו כר"ש ב"ל דאי כר' יוחנן הוה ליה למידרש לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה התם חזר בו רב אשי כדמוכח בפרק בתרא דע"ז [ע"א ע"א] דאמר אמימר משיכה בגוי קונה תדע דהני ארמאי משדרי פרדשכי להדדי ולא אהדרי בהו. רב אשי אמר לעולם משיכה בגוי אינה קונה והא דלא אהדרי בהו רמות רוחא הוא דנקיטא בהו וא"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון ואי אמרת משיכה בגוי [אינה] קונה אמאי נהרג משום דצעריה לישראל ומאי לא ניתן להשבון דאינו בתורת השבה. אי הכי אימא סיפא בא חבירו ונטלו הימנו נהרג בשלמא רישא משום דצעריה לישראל אלא סיפא אמאי אלא לאו ש"מ משיכה בגוי קונה ש"מ. הא למדת דחזר בו רב אשי וקרא ומתניתין לאו תיובתא דר' יוחנן נינהו אלא לכאורה מסייעי ליה אבל אפשר לקרא שפיר אליבא דר' יוחנן ומתני' דנתנה לבלן מעל בבלן גוי וההיא דנתנה לספר בספר ישראל ולכך מעל אע"ג דלא משך דמעות קונות. וההיא דפ"ק דקידושין [י"ד ע"ב] גבי עבד עברי הנמכר לגוי דמסיק אשכחנ' גוי דכל קנינו בכסף פי' רבינו תם זצ"ל דבעבד עברי קאמר ולא בכל דבר (דלרשב"ל) [דלר' יוחנן] הוי במשיכה וההיא דפ' בתרא דע"ז [ס"ג ע"א] בא עליה ואחר כך נתן אתננה מותר והתניא בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה אסור אמ' רבנא בריה דרב חסדא אמר רב לא קשיא הא דאמר הבעלי לי בטלה זה. הא דאמר הבעלי בטלה סתם. כי אמר הבעלי לי בטלה זה מאי הוי הא מיחסרא משיכה בזונה גוי' דלא קניא במשיכה. איבעית תימא בזונה ישראלית כגון דקאי בחצירה. התם שינויא קאמ'[א] כרשב"ל ואידך כר' יוחנן. הילכך איתבריר לן דהלכה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות והא דאמור רבנן דבמשיכה קונה אוקמה רבנן ברשותיה דמוכר כי היכי דליטרח ויציל. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמעינן מהא דכל כמה דלא משכיה לוקח לזבינתיה ואיתניס דלמוכר איתניס. ורבי' שמואל כתב ואני שמואל מוסיף דהכי מוכח בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"ג ע"א] היכא דלא משך אם מת מת למוכר. ולפי ששמעתי מרבותיי דאי לא בעי למיטרח ואצולי לא הפסיד בכך ולא אוקמ' ברשותיה אלא לענין יוקרא וזולא דאי בעי למיהדר ביה מצי הדר ביה להרויח אם תוקיר החטה. מיהו אי לא טרח והציל וגם לא חזר בו לא הפסיד בכך. ולכך הוצרכתי להביא סיוע משום דלגמרי אוקמה ברשותיה ואי לא טרח והציל הוא נפסד ולא הלוקח ואית ליה ללוקח למימר ליה תן לי את מקחי או תן לי את מעותיי ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואי איתניסו איתניסו ללוקח טעמא מאי תקינו רבנן משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה הכא ברשותיה דלוקח נינהו אי נפלה ליה דליקה באונס איהו טרח ומציל להו ואע"ג דה"מ לר' שמעון אינון [לקמן מ"ט ע"ב] מדר' שמעון נשמע לרבנן עכ"ל. וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כדבריו. אבל בההיא דרב חסדא דבסמוך דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות פירש"י זצ"ל כך תקנו משיכה לחזור בו הלוקח דכ"ש דכי מוקמית חזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח והציל שמא יראה דליקה באה יאמר חזרתי בי ומדנקט חזרתי בי משמע מלשונו דלאחר שנשרפו אינו יכול לחזור בו אלא כשיראה הדליקה יחזור בו. ורבינו תם זצ"ל פי' דאפי' לאחר שנשרפו יכול לחזור בו כדתנן בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"ג ע"א] בארבעה פרקים הללו משחיטי' את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרין ואין ללוקח אלא דינר אחד כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת למוכר ופריך עלה בגמ' והא לא משך פי' יכול לחזור בו אלמא אע"ג דמית כבר יכול לחזור בו ואפי' במי שפרע ליכא כיון שהפסיד הכל.
[ב"מ מ"ו ע"ב] אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה קנה אע"ג דלא משך כיון דלא קפיד כחליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קאמר. ור' אבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה פירש"י זצ"ל אחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקיבלו מידו קנה הלוקח את החפץ במעות הללו ואין אחד יכול לחזור בו. ואסקינן דרב הונא סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטיך בעליה מילתא דשכיחא גזרו בהו מילתא דלא שכיחא לא גזור בהו רבנן. באלפס מוכח דסבר דהילכתא כרבה ולא כר' אבא שלא הזכיר דברי ר' אבא.
[ב"מ מ"ח ע"א] אמר רבא קרא ומתני' מסייעי ליה לרשב"ל קרא דכתיב [ויקרא ה'] וכחש בעמיתו בפקדון וכו' מתני' דתנן נתנן (לבלען) [לבלן] מעל ואמר רבא דוקא (בלען) [בלן] דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך פי' רש"י זצ"ל דוקא (בלען) [בלן] קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא (כנתינת) [בנתינת] הפרוטה ואינו יכול לחזור בו שאין כאן מה למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בו למשוך ממנו לא מעל עד דמשיך והך מתניתין דנקט (בלען) [בלן] ולא נקט מידי דאית ביה משיכה מסייע' ליה לרשב"ל. מיכן יש לי ללמוד דמעות קונות לרשב"ל כל היכא דאין לו מה למשוך. ומדרשב"ל נשמע לר' יוחנן דכי היכי דלר"ש ב"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה אפי' הכי היכא דאין לו מה למשוך מעות קונות לר' יוחנן נמי דאמר שהמשיכה קונה לגוי ולא מעות היכא דאין לו לגוי מה למשוך מעות קונות. הילכך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר. ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיוולד אפי' לר"ת זצ"ל דפסיק משיכה בגוי קונה ולא מעות הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר דהא רבינו תם זצ"ל גופיה פסיק דעובר לאו ירך אמו הוא א"כ כמאן דמנח בדיקולא דמיא והוה ליה ככלים המונחים על גבי הבהמה דלא מהניא משיכ' דבהמה לאקנויי כלים שעליה אלא בכפותה כדאמ' בפ"ק [לעיל ט' ע"ב] ואע"ג דאילו כפתה ומשכה הוה קני לעובר אפי' הכי הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך ולקנות אלא ע"י משיכה [דבהמה] המעות קונות דהא הכא נמי גבי (בלען) [בלן] היה יכול לקיים השכירות על ידי חליפין דכשם שהשדה מיקניא בחליפין בשמעתא קמייתא דקידושין [ג' ע"א] הכי נמי שכירות שדה מיקניא בחליפין. כדתניא במרובה [ב"ק ע"ט ע"א] כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה וה"ה בחליפין. אפי' הכי הואיל ואינו יכול למשוך את המרחץ מעות קונות. הכא נמי אע"פ שיכול לקנות את העובר בכפותה ומשכה בתורת חצר. הואיל ואינו יכול למשוך גוף העובר מעות קונות. אע"ג דלכאורה משמע מלשון רבינו שמשון זצ"ל בפ"ק דבכורות [ג' ע"ב] דרבי' תם זצ"ל סובר שהעובר נקנה במשיכת האם. וזה לשונו מפ' רבי' תם זצ"ל [רב מרי] ידע לאקנויי קנין גמור שאזני גוף העובר היה מקנה לגוים ובמשיכת האמהות ובענין זה יכול להועיל הקנין אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת דא"ל פרה עוברה אני מוכר לך דהוי כמו דקל לפירותיו ע"כ. ממה שכתב אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת משמע כ"ש שאם הקנה לו לאחר שנתעברה שקונה במשיכת האם וא"כ הואיל ואפשר לקנות במשיכה אין המעות קונות. אומר אני דרבינו תם זצ"ל סבר דאין העובר נקנה במשיכת האם ואפי' קודם שנתעברה שכתב רבינו שמשון זצ"ל כך היה דעתו כ"ש לאחר שנתעברה שמכר לו הבהמה והעובר במעות ומשך הבהמה כפותה כ"ש דקנה העובר במשיכת האם ומטעם חצר. נתנה לבלן מעל אמר רב דוקא (בלען) [בלן] דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל ספר הא בעי למימשך מיניה תספורת. ההיא בספר גוי פי' הא בעי למימשך האי שוכר תספורת. מיכן פסק רבינו תם זצ"ל דהמשכיר סופר כיון שמשך קולמוס אין יכול לחזור בו. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דלא דמי דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא. והכא לא לענין שיכול לחזור מועיל משיכת התספורת אלא לענין שיכול לעכבו במספריים עד שיספר אותו וה"ה שיכול לעכבו הקולמוס. ומיהו אין ראיה מעבד עברי אלא לגבי פועל דבקבלן לא שייך כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים כיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שנה ואפשר דמהניא ביה משיכה שאינו יכול לחזור בו. והא דאיפליגו בקבלן בפ' השוכר את האומנין [לקמן ע"ז ע"ב] התם שלא משך כלי אומנתו.
[ב"מ מ"ט ע"א] איתמר הנושא ונותן בדברים ונתרצו במקח וחוזר בו. או שאמר לו אתן לך מתנה וחזר בו רב אמר אין בו משום מחוסר אמנה ור' יוחנן אמר יש בו משום מחוסר אמנה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו. אמר רבה מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור במתנה מרובה קאמר דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקייומיה לדיבוריה. ומקח וממכר כמתנה מועטת דמי וסמכא דעתיה. והלכה כר' יוחנן בפר"ח זצ"ל. [ירושלמי פ"ד ה"ב] ר' אבהו בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו ואם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אין לו לחזור בו. ובמתנה מרובה עסקינן דאפי' מתנה מרובה אם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אסור לחזור בו. ואם בא לימלך בב"ד אומרי' לו אסור לך אבל אם הוא רוצה לחזור בו אין כח ביד ב"ד למחות בידו אלא שהוא משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב.
<h2>דף טז:</h2>
[ב"מ ע' ע"ב] מתני' אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית פרש"י זצ"ל צאן ברזל כל האחריות על המקבל ושם אותו עליו במעות. וכל זמן שאינו נותן לו מעותיו השכר חולקין. אע"ג דמשנה [יתירא] היא דהא תנא ליה [לעיל ס"ח ע"א] אין מושיבין חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד. וכ"ש היכא דמקבל עליו כל האחריות לגמרי. משום סיפא נקט דקתני אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים ומלוין אותם בריבית וכן בגר תושב. למימרא דסתם צאן ברזל ברשות דמקבל קיימא ובאחריותו מדקאמר שהוא רבית ורמינהי המקבל צאן ברזל מן הגוי וולדות פטורין מן הבכורה ולא מיבעיא אמהות דפטורין מן הבכורה שאם ילדו בכור אינו קדוש שהרי הן עצמן של גוי. והתורה אמרה בישראל ולא באחרים. אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה כשיתעברו ויולידו אלמא ברשותא דנותן קיימי דאי באחריות מקבל קיימי אמאי פטורין. אמר אביי לא קשיא מתניתין דבכורות כגון דקביל עליה גוי אונסא וזולא ומתני' דהכא דלא קביל עליה נותן אונסא וזולא. א"ל רבא אי דקביל עליה גוי אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה דמשמע דלא פחתו הלא הם פחותין אצלו. ועוד אם איתא דהיכא דקביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא דלאו ברשותיה דמקבל קיימי אדתני סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי ליפלוג וליתני בדידה בד"א דלא קביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא אבל מקבל עליה אונסא וזולא שפיר דמי. אלא אמר רבא אידי ואידי דלא מקבל עליה בעל בהמות אונסא וזולא וגבי בכורה היינו טעמא דולדות פטורין מן הבכורה. כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתא גוי תפיס ליה לולד והויא לה יד גוי באמצע וכל יד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. שמעינן משמעתין דנכסי צאן ברזל ששם לו הנותן למקבל שאם מתו הוי הפסד דמקבל. אע"ג דהנותן קביל עליה אונסא וזולא אפי' הכי אסיר משום ריבית. כתב רבינו יצחק (אלפס) [בר שמואל] זצ"ל דהכי תניא בתוספתא [עי' פ"ה ה"ז וירושלמי פ"ה ה"ה] איזהו צאן ברזל היו לפניו מאה צאן וא"ל הרי הם עשויות עליך במאה סלעים של זהב והולדות והגיזין שלך. ואם מתו חייב באחריותן ואתה מעלה (לו) [לי] סלע מכל אחד באחרונה אסור. התם נמי לא קתני שיקבל עליו המקבל אונסא וזולא אפי' הכי קתני דאסיר.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"מ ל"א ע"ב] היה בטל מסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל פי' מפני שזה אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול. אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין פי' אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל וליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכרי משלם וכמו שיתנו הבית דין עמו ויפסקו עמו כך יקבל שכר. ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. ואמ' בגמ' מאי כפועל בטל פי' והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה ומתני' תני שנותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול ולהתרפות ממלאכתו ולישב בטל. אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה כבדה כזו שהוא עסוק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי השכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב ויש חילוף. כך פירש"י זצ"ל ויש כאן פירוש אחר אבל פי' רבינו שמשון זצ"ל שזה עיקר.
<h2>דף לה.</h2>
[ב"מ צ' ע"א] איבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה פירש"י זצ"ל דישה שלך כי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא. ת"ש דשלחו ליה בני מערבא לאבוה דשמואל תורין דגנבין ארמאין וגנחין יתהון מהו פירש"י זצ"ל מסרסין אותו ואחר כך מחזירין אותן לבעלי' ומאהבת בעליו ישראל גונבו הגוי שהוא מכירו ומסרסו שלח(ו) להו הערמה איתעבידו בהו ערימו עליהון ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור לאו נמי אסירא אמירה לגוי. אמר רב פפא בני מערבא דשלחו ליה לשמואל הכי סבירא להו כר' חידקא בסנהדרין פ"ד מיתות [נ"ו ע"ב] דאמר בן נח מצוה על הסירוס וקא עבר זה האומר לו סרס משום [ויקרא י"ט] לפני עור לא תתן מכשול אבל בדבר (שאין הדבר) שאין הגוי מוזהר עליו אימא לך שרי. הילכך גבי חסימה שאין הגוי מוזהר על חסימה שרי ליה למימר לגוי חסום פרתי ודוש בה דישה שלך. אבל אסיר למימר חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי. הילכך שמעי' משמעתין דכל מצוה שאין הגוי מוזהר עליה מותר לו לישראל לומר לגוי לעשותה. אבל מצוה שהגוי מוזהר עליה אסור לו לישראל לומר לגוי לעשותה. משום לפני עור לא תתן מכשול. ושמעי' נמי משמעתין דהלכה כר' חידקא דאמר בן נח מצוה על הסירוס. דהא רבא ואביי סברי כוותיה כדאמ' סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה שלא יועיל סירוסיו להעלות בדמיהן אבל לחרישה לא שדמיהן יקרין מחמת סירוסיו ואמר ליה אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעלמא דלא טרח כולי האי דלא סבירא ליה למימר דאליבא דבני מערבא קאמרי ולהו לא סבירא להו. ותו מדקאמ' רבא סבר למימר וקא מהדר ליה אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעלמא משמע דבשעת מעשה הוה. ועוד דקאמר סתמא דתלמודא פשיטא בנו גדול כאחר דמי ודיו. אם מכרו לו לבנו קטן מאי ר' אסי אסר ור' אשי שרי ואמרינן נמי מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי שוורים שלהם שגנבום גוים מכיריהם וסירסום. הילכך הילכתא כר' חידקא והילכתא כרב אשי דשרי אפילו בנו קטן. מיהו נראה בעיני דהיכא דידעינן בברור שלא אמרו הבעלים לגוים כלום אלא הגוי מעצמו גנב וסירסו ואחר כך החזירו לבעלים. נראה בעיני דלא קנסינן ליה כלל למכור דהא שלח להו אבוה דשמואל בערמה איתעבידא בהו היינו דחיישינן להערמה. דרגלים לדבר דמאחר שהגוי מכירו וגנבו וסירסו והחזירו רגלים לדבר שהבעלים אמרו להם. אבל היכא שהדבר ידוע שלא אמר לו כלום והגוי סירסו מעצמו התם ודאי לא קנסינן ליה למכור כלל. מידי דהוה אבכור דתנן [בכורות ל"ד ע"א] הצורם אוזן בכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים כשיוולד מום אחר ישחט עליו. ומפרש טעמ' בגמרא טעמא דמתני' משום קנס ותנן [שם ל"ה ע"א] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום נטל פיגיום וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו דאמר רב חסדא אמר רב קטינא לא שנו אלא דאמ' ליה [אלא] א"כ היה בו. אבל א"ל [אלא] א"כ נעשה בו כמאן דא"ל זיל עביד ליה מומא דמי. אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה. אלא לא שנא ותרוייהו להיתירא. והא התם אילו אמר ליה זיל עביד ליה מומא קנסינן ליה ואינו נשחט על פי אותו המום וכי עביד גוי מדעתיה שרי הכא נמי אע"ג דאי א"ל לגוי סרסהו קנסי' ליה למכור כי עביד גוי מדעתיה שרי ולא קנסינן ליה למכור כלל. אע"ג דגוי להנאת ישראל מכירו הוא מתכוין מ"מ הואיל וישראל לא אמר ליה כלל לא קנסינן ליה כלל. פר"ח זצ"ל שלח להו הערמה איתעבידא בהו כלומר בעליהם אמרו לגוים הסירוס אסור עלינו הראו עצמיכם כאילו אתם גונבים שוורים שלנו וסרסו אותם ואחר כך נבוא אנו ונכירם אצלכם ונקחם וישארו סריסים אצלינו. וכן פי' רש"י זצ"ל דהאי הערמה היינו דיבור. ובשאלתות דרב אחאי מפרש שקושרין דינר לשור בכיס וקושרין אותו יפה ובא הגוי לגנוב הדינר ומושך אצלו עד שמוציא הכיס והדינר והיינו הערמה. מיהו לישנא לא משמע הכי דכיון שאינם באים אלא לגנוב הדינר לא הוה ליה למימר גנבין להון.
<h2>דף לו.</h2>
[ב"מ פ"א ע"ב] ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה א"ל לא תיזל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. זיל באורחא דנרש דליכא מיא. אזל באורחא דנהר פקוד ומת חמרא. אתו לקמיה דרבא א"ל אין באורחא דנהר פקוד אזלי. מיהו מיא לא הוי אמר רבא מה לו לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי. א"ל אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרי' דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים כך פירש"י זצ"ל. וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן הלכה. פר"ח זצ"ל א"ל אביי באתרא דאיכא סהדי דאמרי איכא מיא באורחא דנהר פקוד לא מבטלינן סהדותא במה לו לשקר הוא מפורש בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין [ל"ו ע"א]. עכ"ל. משמע דוקא דאמרי עדים ידעינן בברור דאיכא מיא שראינו שיש שם מים אבל בסתם דמחזיקינן שיש שם מים לא אמרינן אנן סהדי שיש שם מים ומהימן משום מה לו לשקר. מיהו התם לא הוזכרו בגמ' עדים. אלא ה"ג התם הכי השתא התם ודאי איכא מים. ואפשר שפיר דה"ק אנן סהדי דודאי איכא מים דמסתמא אין אותו דרך בלא מים.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"מ ק"ב ע"ב] בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר נתתי שכר השנה ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אילימא בתוך זמנו דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא יום אחרון של שנה. תנינא. אי לאחר זמנו תנינא. דתנן בפרק יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו (בחזקת) שלא נפדה [ד]כת' גבי בכור אדם [במדבר י"ח] מבן חדש תפדה. הילכך מסתמא בתוך ל' לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו מת לאחר ל' יום סתמי' פדוי דפדאו אביו בזמנו עד שיאמרו לו השכינים ידוע לנו שלא פדאו אביו שהוא צוה בשעת מיתתו. וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי א"ל לאו לדידך [יהיבנא] אלא לכהן אחר ולהכי תנא עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה את עצמו. לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמישלם זימניה והוא אומר נתתי לך בבקר מי עביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה או לא. אמר להו ר' יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל אם תבעו ביום שיצא ממלאכתו נשבע שלא קיבל ונוטל שכיר הוא דשקלו רבנן שבועה מבעל הבית משום דטרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו ושדיוה אשכיר. אבל הכא שוכר מהימן אפי' ביום זמן לומר פרעתיך כבר ובשבועה ובה"ג [מפרש] ובשבועה וכן פירשו רבינו ש"י זצ"ל ופר"ח ורבינו יצחק אלפס זצ"ל דבשבועה מהימן. ויש לי ללמוד מיכן דהואיל ובזמנו לא מהימן אלא בשבועה מכלל תוך זמנו אפילו בשבועה לא מהימן לומר שפרע וגובה ממנו בלא שבועה. והכי פסקינן הילכתא להדיא כר' שמעון בן לקיש בפ"ק דבבא בתרא [ה' ע"ב] דאמר רשב"ל הקובע זמן לחבירו במלוה שהלוהו וא"ל פרעתיך תוך זמני אינו נאמן ואפי' מיתמי אע"ג דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה ופרש"י זצ"ל התם וגובה חובו מן היתומים בלא שבועה. ופסק ר"ת זצ"ל דדוקא הלואה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה משום דלהוצאה ניתנה אבל בפקדון שאסור ליגע בו אע"ג שקיבל להיות נפקד עד אותו הזמן יכול לומר לו החזרתי לך בתוך זמני.
<h2>דף נ.</h2>
[ב"מ מ"ד ע"א] הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. פי' הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי הזהב משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי כסף ואינו יכול לחזור בו. אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן זה את דינרי הכסף תחילה לא קנה את הזהב ויכולין שניהם לחזור דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי להנתן בהוצאה ודינרי הזהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות. ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהן יכול לחזור. הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת. פי' פרוטות של נחושת קונה פרוטות של כסף או כל מטבע של כסף וכולן טעם אחד להן מי שטבעו חשוב מטבע הוי מעות ואינו קונה ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות ומשיכתו הוא קיום הדבר. מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינם קונות את הרעות. פי' רש"י זצ"ל מעות הרעות שנפסלו. וקשה דמשמע דהא דקתני סיפא המטבע אינו קונה את המטלטלין אכל הני דלעיל קאי. ובגמ' משמע דמעות שנפסלו קונות את המטלטלין דאוקימנא מתניתין דכל המטלטלין קונין זה את זה ואפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות כגון דינרי אנייקא ואניגרא אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה ואין לומר דהיינו דוקא כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אבל דינרי אנייקא לגבי שאר מטלטלין חשיב מטבע דהא משמע בגמרא דמטלטלין ניקנין בחליפין. ונראה לפרש דמעות הרעות היינו כגון מטבע שנסדק ויוצא על ידי הדחק וחשיב טיבעא טפי ממטבע שנפסל. מתני ליה ר' לר' שמעון בר' הזהב קונה את הכסף א"ל ר' שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף. בילדותו מאי סבר בזקנותו מאי סבר בילדותו סבר דהבא דחשיב הוי טיבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטיבעא. בזקנותו סבר כספא דחריף הוי טיבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטיבעא. [מ"ד ע"ב] אמר רב אשי כילדותיה מסתברא מדקתני הנחושת קונה את הכסף אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי היינו דקתני הנחושת קונה את הכסף דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחושת טיבעא הוי אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טיבעא הוי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טיבעא הוי לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך סד"א פריטי דנחשת באתרא דסגיאן אינהו חריפן טפי מכספא אימא טיבעא הוי קמ"ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגיאן ביה פירא הוי. ואף רבי חייא סבר דהבא טיבעא הוי דרב יזיף דינרי מברתיה דר' חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל והב לה דינרין טבין ותקולין אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסיר. לא רב דינרי הוו ליה וכיון דהוו ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. אמר רבא האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי דתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי למאי נפקא מינה לקידושי אשה איסר אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף למאי נפקא מינה למקח וממכר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במידי דאוקיר וזיל זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמהדר איהו לכהנא אלא ש"מ טיבעא הוי. תנן התם ב"ש אומרים לא יעשה אדם סלעין של כסף מעשר שני דינרי זהב כדי להקל המשא מעליו וב"ה מתירין. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי כספא טיבעא דהבא פירא וטיבעא אפירא לא מחללינן וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא ומחללינן פירא אטיבעא. אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא מידי דהוה אכסף לב"ה דאע"ג דכספא [לגבי דהבא פירא הוי] לגבי פירות טיבעא הוי. לב"ש נמי אע"ג דדהבא (לגבי דהבא פירא הוי) לגבי כספא פירא הוי לגבי פירות טיבעא הוי וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין דאמר ר' יוחנן אסור ללות דינר בדינר מאי דינר אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טיבעא הוי אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ולמאן אי לב"ה הא אמרי טיבעא הוי אלא לאו לב"ש וש"מ דר' יוחנן דאמר אין מחללין. לא לעולם ר' יוחנן דאמר מחללין ולענין הלואה שאני הואיל לענין מקח וממכר שוויה רבנן כפירות דאמ' הוא ניהו דאייקור הילכך לענין הלואה נמי פירא הוי. הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ש"מ. [מ"ה ע"א] לישנא אחרינא אמרי לה ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וב"ה אומ' הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין דאכתי כסף ראשון הוא. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. ת"ש הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות וב"ה אומרי' בשקל כסף ובשקל מעות דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפי' כסף [שני]. אלא כי איתמר דר' יוחנן ורשב"ל הכי איתמר ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי גזרינן שמא ישהא עליותיו דזימנין דכי לא מלו ליה זוזי בדינרי לא סליק. וב"ה סברי לא גזרי' שמא ישהא עליותיו דכי לא מלו ליה זוזי בדינרי אסוקי מסיק ליה. אבל בפירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא פירי כיון דמרקבי לא משהו ליה וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. בשלמא להאי לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזרו ביה היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דמדאורייתא פליגי מחללין ולא מחללין מיבעי ליה קשיא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כללא דנקיטנא מהאי שמעתא (דמהבא) [דדהבא] לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דר' דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכיון דהוי פירא לגבי כספא לענין הלואה נמי אסור ללות דינר בדינר שמא ילונו דינר ששוה בשעת הלואה עשרים וארבעה דינרי כסף ובשעת הפרעון שוה עשרים וחמשה ולא מצית למימר כספא הוא דזל דהא אמרת כספא טיבעא הוי לגבי דהבא אלא דהבא הוא דזל דהוא פירא לגבי כספא. הילכך אסור ללות דינר בדינר כמו שאסור ללות סאה בסאה. אבל לענין פירי ושאר מטלטלין דהבא טיבעא הוי דלא אשכחן מאן דסבר דדהבא לגבי פירי פירא הוי אלא ב"ש במקום ב"ה אליבא דלישנא קמא ואדעתא דרשב"ל אבל אליבא דר' יוחנן אפילו לב"ש טיבעא הוי לגבי פירי ואי אפי' הויא הילכתא כב"ש במקום ב"ה לא מצית אמרת דדהבא פירי הוי לגבי פירי דהא פלוגתא דרשב"ל ור' יוחנן אליבא דב"ש היא דר' יוחנן מוקי לב"ש וב"ה תרוייהו אית להו מחללין פירות על דינרי ושמעת מינה דדינרי לגבי פירי טיבעא הוו. ורשב"ל מוקים לב"ש דלית להו מחללין פירות על דינרין דסברי דדהבא לגבי פירי פירא הוי. וקיי"ל דכל היכא דפליגי ר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן בר מהני תלת וכ"ש דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכ"ש דסוגיין בכולי תלמודא כלישנא בתרא ולישנא בתרא בין לר' יוחנן בין לרשב"ל תרוייהו אית להו דבין לב"ש ובין לב"ה דדהבא וכספא כולהו טיבעא נינהו וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכ"ש לגבי פירי והאי דאמרי ב"ש לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב גזירה הוא דגזרינן שמא ישהא עליותיו ואשכח' נמי האי תנא דאמר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן. דסבר דהבא טיבעא הוי כסברא דר' בילדותיה והויא ליה הא מילתא פלוגתא דתנאי ולא איפסיקא מילתא בהדיא אלא כיון דאשכח' לר' יוחנן דסבר דהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דר' ולגבי פירא טיבעא הוי וליכא מאן דפליג עליה בהא מילתא בכולהו אמוראי שמעינן דהכי הויא הילכתא. דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ולפום הדין סברא הא דתניא אמר ר' שמעון אע"פ שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית הלכה היא וליכא לדחוייה הדין הוא סברא דילן. ורבינו חננאל זצ"ל נמי הכי סבירא ליה [ד]דהבא אע"ג דלגבי כספא פירא לגבי פירי ושאר מטלטלין טיבעא הוי בין לענין מקח וממכר בין לענין מתנה [דלא מיקני] בחליפין ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. אבל רב האיי גאון זצ"ל פליג על הא מילתא ואמר דדהבא פירי לכל מילי ומיקני בחליפין ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ברם צריכינן לברורי דלאו כל דינרי דהבא הוי טיבעא לגבי פירי אלא דינרי דסגיין בההוא אתרא זבני ומזבני בהו אינשי הוא דהוי טיבעא אבל דינרי דמיפסלן ולא זבני ומזבני להו אלא מאי דזבין בהו אזול בהו לבי טיבעא. אי נמי אזול בהו לדוכתא אחריתי דסגיין בהאי [או] דמזבן להו למאן דאזיל בהו להתם כגון אילן ודאי לא הוו טיבעא כלל אלא פירא הוא לכל מילי והכי נמי דינא בטיבעא דכספא באתרא דלא סגיין כדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה ואמר רשב"ל ואפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ותרגמ' רב אבא בר רב זבדא בדינרי אנייקא ואניגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה דכיון דלא סגי הוה ליה פירא ומיקניא בחליפין עכ"ל. וכן כתב רבינו שמשון בר' אברהם זצ"ל דהלכה כמתני'. וכן כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דהלכה כמתני' כזקנותיה דר' דהדר ביה ממאי דהוה תני בילדותיה.
<h2>דף נב.</h2>
לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח בין שבחא דאתי ממילא ובין שבחא דאתי מחמת היציאה אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואידכי ואמריק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנא וקביל עליה. א"ל רב אדא בר מתנא לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי הכי נמי דלא טריף בעל חוב שבחא א"ל אין א"ל וכי יפה כח המתנה מכח המכר א"ל אין יפה ויפה וכן הילכתא ומסתברא דלא טריף ממתנה שבח דאתי מחמת היציאה הוא אבל שבח דאתי ממילא טריף. תניא המוכר שדה לחבירו ובא בעל חוב וטרפה אם השבח יתר על היציאה נוטל השבח מבעל הקרקע ואת היציאה מבעל חוב ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא היציאה כשיעור שבח מבעל חוב ואקשי' ושמואל האי במאי מוקי לה אי בבעל חוב קשיא כולה דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ואמאי נוטל את היציאה מבעל חוב אי בלוקח מגזלן קשיא רישא דאמר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא. ופריק איבעית תימא בלוקח מגזלן וכגון שיש לו קרקע אי נמי כגון שקנו מידו. איבעית תימא מבעל חוב לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים וכאן בשבח שאינו מגיע לכתפים והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא. הניחא למ"ד אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלק ליה לבעל חוב אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב לימא ליה אי הוה אית לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי ללוקח הב לי גריוא דארעא בארעא שיעור שבחאי הכא במאי עסקינן כגון דשויה ניהליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו. כללא נקיטנא מהא שמעתא דהיכא דמסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית ליה ללוקח זוזי לסלוקי לבעל חוב אי נמי אית ליה זוזי ללוקח והויא ההיא ארעא אפותיקי לבעל חוב דינא הוא דטריף בעל חוב להא ארעא כולה והדר לוקח בדמי דיליה כוליה עליה דמוכר דקיי"ל כשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח. ואמר רבא תדע שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואידכי ואימריק כו'. והיכא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא בלא שבחא ולא שוויה ניהליה אפותיקי לית ליה לבעל חוב למיגבי מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוי ללוקח והני מילי היכא דחזיא ללוקח אבל אי לא חזיא ללוקח שקיל לדמיה מבעל חוב כדאמ' התם [ב"ב י"ג ע"ב] כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותן בדמים והיכא דשוויה ניהליה אפותיקי ולא קא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל ליה לבעל חוב לכולה ארעא ושבחא דיליה שיימינן לה אי האי שבח יתר על היציאה שקיל לוקח היציאה מיניה דבעל חוב דהוצאה גבי דידיה הוא ואיהו קא מיתהני בה ומאי דפש לה משבחא שקיל לה מיניה דמוכר שכך כותב לו אנא איקום ואישפי ואידכי ואימריק זבינא אילן אינון ועמליהון ושבחיהון והיינו טעמא דלא שקיל ליה מיניה דבעל חוב דא"ל ארעא דידי אשבח' הילכך שקיל ליה ממוכר כדאמ' ואי הויא היציאה יתירה על השבח לא שקיל ליה ללוקח מיניה דהוצאה אלא שיעור שבח ושקיל ליה מבעל חוב דשבח גביה נינהו ואי לא הוצאה ליכא שבחא. מאי דפש ליה ללוקח מההוצאה לא שקיל מיניה כלום לא מבעל חוב ולא ממוכר דהא איכא פסידא גביה מעיקרא דליכא שבחא כנגדה. הדין כללא (דהא) [ד]שמעי' מהא שמעתא בדינא דבעל חוב בהדי דלוקח. ועוד שמעינן מינה דינא דלוקח בהדי דגזלן ונגזל דהיכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ואשבחה ואתא נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל לה מיניה נגזל ולשבחא דאית ביה וחזינא ליה לשבחא אי הוי יתר על היציאה שקיל לה להיציאה מנגזל דשבח דהיציאה גבי נגזל הוא ואיהו מיתהני ביה ומאי דפש להו משבחא שקיל להו מגזלן שכך כותב לו אנא איקום ואישפי ואידכי ואימריק. והני מילי כשלא הכיר בה שאינה שלו ולקחה אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אין לו אלא הוצאה בלבד מנגזל ומאי דפש ליה משבחא פסיד ליה ולא שקיל מיניה כלום כדאמר רבא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואי היציאה יתירה על השבח אין לו מהוצאה אלא שיעור שבח מנגזל ולא שקיל מיניה דגזלן כלום אלא קרנא דשקיל מיניה בעידן זביני בלחוד בין הכיר בה שאינה שלו ולקחה בין שלא הכיר בה דהא (אינה) [איכא] פסיד' גביה מעיקרא. ואיכא מאן דאמר הא דאמר שמואל שינויא הוא ולא סמכינ' עלה ולעולם נוטל הלוקח ההוצאה מבעל חוב כפי שיטה דהא מתני' דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה דקיימא לן שמין לו וידו על התחתונה ואנן מיסתבר לן דלא דמי לוקח ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דיורד בשדה חבירו ונטעה שלא ברשות אדעתא דשקיל ממרה דארעא דמשבח הוא בגופיה ובממוניה אבל לוקח כי מפיק ממוניה או משבח בידיה לאו אדעתא דשקיל מבעל (הבית) [חוב] דעביד הכי אלא אדעתא דאי מפיק ליה לבעל חוב מיניה הדר עליה דמוכר ושקיל מיניה (שליח) [כוליה] ממוניה בין קרנא בין הוצאה בין שבחא דאתי ממילא והיינו דקא מסייע ליה רבא לשמואל ואמר תדע דבעל חוב גובה את השבח שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואידכי ואימריק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עליה פי' ועמליהון שבחא דאשבח בממוניה ולא שקיל ליה אלא מיניה דמוכר לפום הדין תנאה שקיבל עלוהי. ומהאי טעמא לא שקיל ליה מבעל חוב היכא דמסיק ביה [ב]מוכר שיעור ארעא ושבחא והאי שטר מתנה דלא כתיב בה האי תנאה לא טריף בעל חוב שבחא דיליה ושמעת מינה דמשום הדין תנאה הוא דטריף בעל חוב שבחא בין שבחא דאתי ממילא בין שבחא דאתי מחמת היציאה. אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירות לא הני פירות דלא גבי להו בעל חוב פירות דאכיל לוקח אינהו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא ומיחברו בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמ' והא מעשים בכל יום וגבי שמואל אפי' שבח המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר ולהנטל על הכתף עכ"ל. ולשון פר"ח זצ"ל כתבתי בפ' המקבל ואין בעל חוב גובה אלא חצי שבח כדפרי' בפ' מי שמת בסופו [ב"ב קנ"ז ע"ב].
[ב"מ ק"י ע"א] יתומים אומרים אנו השבחנו ואין לבעל חוב כלום במה שהשביחו היתומים ובעל חוב אומר אביכם השביח. סבר רב כהנא למימר על בעל חוב להביא ראיה מאי טעמא ארעא בחזקת יתמי קיימא ובעל חוב לייתי ראיה ולישקול. א"ל ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבייה דמיא ויתמי נייתי ראיה ונישקלוה. אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם ספק זה קדם בבבא בתרא [כ"ד ע"ב] באילן הנטוע בתוך חמישים אמה לעיר קתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למיקץ קאי כי מספקא לן אמ' קוץ ממה נפשך ודמי אייתי ראיה ושקיל והכא נמי בין יתומים השביחו בין אביהם השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להם השבח בדמים כדלקמן. הילכך גבי לארעא עם השבח ממה נפשך נמצאו היתומים תובעים להוציא ממנו ועליהם הראיה. סבר רב חנינא למימר בארעא מסלקינן להו ויהבינן להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו ולא היא בדמי מסלקינן להו ומעלין אותן מן הקרקע בדמים ולא שקלי בארעא גופא. מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח בכור לפשוט יתומים שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקיימא לן [ב"ב קכ"ד ע"א] אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דהוה ליה ראוי כשבאין לחלוק נוטל הבכור פי שנים בקרקע כשהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה. וכן בעל חוב ליתומים וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטרי המקח של לקוחות טורפה מהם עם מה שהשביחוה ושם להם שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דארעא מעיקרא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להם קרקע שלו בשביל השבח. א"ל רבינא לרב אשי ובעל חוב ללקוחות מי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח וכי תימא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאין מגיע לכתפים והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל ואפילו בשבח המגיע לכתפים. לא קשיא כאן דמסיק שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק שיעור ארעא ושבחא. הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מסלק ליה לבעל חוב שפיר אלא למ"ד אי אית ליה ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב נימא ליה כיון דאילו הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא בהאי ארעא שיעור שבחאי. הכא במאי עסקינן כגון דשויה ניהליה אפותיקי דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. פר"ח זצ"ל סוגיא דשמעתא דיהיב להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו ואי שווייה אבוהון דיתמי הא ארעא אפותיקי לבעל חוב מעלה בעל חוב השבח בדמים ונותן הדמים שיעור השבח ליתומים. וכן דין הלוקח בהדי בעל חוב בעידנא דלא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד. אבל אי אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא (ו)לא יהיב ללוקח (אלא) [אפילו] שבח המגיע לכתפים כגון ענבים והגיעו ליבצר ולישאם על כתפם מהו דתימא כבצורות דמיין קמ"ל כגופא דארעא דמי וגבו ארעא ושבחא ולא יהיב ללוקח ולא מידי. וכבר פסק רב אשי דהוא בתראה באחרית פ' מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] בעל חוב והלוקח חולקין בשבח. בעל חוב ליתומים היכא דשויה ליה אבוהון אפותיקי אבל אי לא שויה אפותיקי יהיב ליה שיעור שבחא מן הקרקע עצמו. ובעל חוב ללוקח אי לא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא בלחוד שמין לו את השבח ומעלהו בדמים הכי אמר רב נחמן כי שוייה ליה אפותיקי קאמר עכ"ל. ולשון רבי' יצחק אלפס זצ"ל כתבתי לעיל בפ"ק.
